בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' זיידנברג

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

תביעה זו מוגשת בגין יתרות החוב שנותרו לטענת התובע לאחר מימוש בטוחה, אשר שועבדה לטובת הלוואה שניתנה ביום 29.04.03 לנתבעת ובעלה לשעבר, מר אלכס זיידנברג (להלן: "אלכס"), בסך כולל של 500,617 ₪ (להלן: "ההלוואה").

בפתח הדברים יצוין, כי אלכס מצוי בהליכי פשיטת רגל.

עובדות המקרה והשתלשלות העניינים:

כבטוחה להלוואה שנלקחה על ידם, שיעבדו הנתבעת ואלכס את מלוא הזכויות בנכס, הידוע כחלקה 325, תת חלקה 12, בגוש 18172 בנהריה (להלן: "הנכס").

לטענת התובע, הנתבעת ואלכס לא שילמו את ההלוואה כסדרה ועל כך נשלחו להם התראות שונות.

בהעדר סילוק פיגורי ההלוואה, נפתח ביום 19.06.06 תיק הוצל"פ למימוש המשכון שנרשם על הנכס וביום 15.08.06 מונתה עו"ד ברלינר ככונסת נכסים, כאשר פינוי הנכס נקבע ליום 21.11.06.

א. זכרון הדברים:

ביום 19.11.06 פנתה הנתבעת לתובע והודיעה, כי ישנם רוכשים פוטנציאליים, אשר מעוניינים לרכוש את הנכס (להלן: "משפחת לשטור") בסך השווה ל-92,000 דולר, ומסרה לכונסת הנכסים זיכרון דברים שנחתם בינה לבין משפחת לשטור (להלן: "זיכרון הדברים").

לטענת הבנק התובע אישר, כי במידה וישולם סך של 20,000 ₪ ידחה הפינוי והבקשה למכירת הנכס תידון לאחר מכן. התובע מבהיר, כי אין מדובר בסכום מקדמה על המכר, אלא בתשלום על חשבון פיגורים, שהרי התובע לא התחייב לאשר את המכר. לטענתו, הנתבעת לא שילמה את הסך הנ"ל ומסרה את מפתחות הנכס ביום 20.11.06.

התובע טוען, כי הוזמנה שמאות לנכס ולאחר קבלתה פורסם הנכס להצעות, כאשר בפועל נתקבלו שתי הצעות זהות לרכישה בסך 92,000 דולר- האחת ממשפחת לשטור והשניה ממר עופר חוטא, אך לאחר התמחרות שיפרו משפחת לשטור את הצעתם לסך 93,000 דולר. ביום 23.07.07 אישר רשם ההוצל"פ מכירה זו והתמורה חולקה בהתאם לדו"ח כונסת הנכסים.

התובע טוען, כי לאחר שהועברה תמורת הנכס (בניכוי הוצאות כינוס) לטובתו, נותר לחובת הנתבעת ולזכותו חוב בסך של 95,592 ₪, נכון ליום 15.01.09 (כולל ריבית פיגורים, אשר הוא למעשה סכום התביעה).

מנגד טוענת הנתבעת, כי תביעה זו לא היתה כלל ראויה להתברר בדרך של סדר דין מקוצר, היות והתובע לא צירף לתביעתו את מלוא הראיות בגין פירוט החוב באופן מדוקדק, לא הסביר כיצד הוא מורכב, ועל כן כלל אין מדובר בחוב קצוב.

הנתבעת מתארת את הסתבכותה הכלכלית, אשר לטענתה החלה לאחר שאלכס פיזר בתקופת נישואיהם שיקים מחשבונם הפרטי המשותף, לצורך תשלום חובות ותשלומים עבור עסקו, וזאת ללא ידיעתה והסכמתה. כפועל יוצא, נפתחו כנגדם תיקי הוצל"פ רבים, ביניהם תיק ההוצל"פ נשוא תביעה זו.

הנתבעת טוענת, כי עם הידרדרות מצבם הכלכלי, חדל בעלה לכסות את ההלוואה ונוצר חוב לבנק. לטענתה לא ידעה כלל על חוב זה, שכן לא בדקה את חשבון הבנק לאור חוסר פעילות בו, פרט לחיוב וכיסוי ההחזר החודשי של ההלוואה דנן.

הנתבעת מדגישה, כי ברגע שהתברר לה מצבה הכלכלי לאשורו, פעלה בכדי להקטין את נזקיה ולצמצם את חובותיה, ובתוך כך פעלה כאמור למצוא רוכשים לדירה. על כן, ביום 17.11.06, שלושה חודשים לאחר מינוי כונסת הנכסים ועוד בטרם החל הליך הכינוס, מצאה רוכשים שהסכימו לרכוש את הדירה בסכום של 92,000 דולר, כאשר לטענתה, מדובר בסכום הגבוה ביותר שהוצע לרכישת הדירה בתקופה הרלוונטית.

להבטחת העסקה, הנתבעת כאמור, דאגה להחתים את משפחת לשטור על זיכרון דברים ביום 17.11.06, כאשר על פיו, היה על הרוכשים לשלם את מלוא סכום התמורה תוך 30 יום, דהיינו עד ליום 17.12.06.

לא זאת אף זאת, לטענת הנתבעת זיכרון הדברים נשלח לכונסת הנכסים לאחר יומיים, ביום 19.11.06, בליווי מכתב בו הבהירה לה את רצונה למכור למשפחת לשטור את הנכס תמורת הסכום שהוצע על ידם, שכן כאמור מדובר בסכום הגבוה ביותר שהוצע על הנכס החל מחודש 07/2004.

טענתה המרכזית אפוא של הנתבעת הינה, כי מאחר ובזיכרון הדברים נקבע, כי מלוא תשלום התמורה ישולם על ידי הרוכשים תוך 30 יום ממועד החתימה על חוזה המכר, הרי שכונסת הנכסים יכלה לכסות את מלוא החוב שנצבר לבנק ימים ספורים לאחר החתימה על זכרון הדברים ועוד בחודש 12/2006. כך יכלה למעשה, הנתבעת לחסוך את כל ריביות הפיגורים הגבוהות שנוספו לחוב נשוא תביעה זו.